אחד מעיתונאי הספורט המזוהה ביותר עם האג'נדה הביקורתית הוא לא אחר מאשר אבי רצון. רצון מעולם לא שש מלהציג ביקורת רדיקלית כלפי אנשי ספורט והתנהלותם במהלך שנותיו כעיתונאי. לעיתים היה נראה זה כי רצון הוא אחרון עיתונאי הספורט שמצליח לסחוט תגובות עסיסיות מאנשי הספורט הידועים ב "לקוניותם".
עוד בימי אולפן הספורט בערוץ הראשון כשלצידו מאיר אינשטיין וחיים ברעם , הצליחו השלושה להפיח חיים בערוץ האנכרוניסטי למשך שעת שידור וחצי מהליגה האיטלקית. באותן השנים רצון הוביל קו ביקורתי תקיף כנגד מאמן הנבחרת דאז שלמה שרף. הביקורת שברוב הזמן לבשה טיעונים לגיטימיים החלה להיעכר וירדה לפסים אישיים מצד שני הצדדים. שרף ורצון, שזנח לרגעים את תפקידו העיתונאי, התנצחו על גבי מהדורות הספורט והפכו לכוכבי תקשורת שציטוטיהם תפסו מקום בז'רגון הספורטיבי ( ע"ע : "כל מי שקונה עט בשקל קורא לעצמו עיתונאי").
הביקורת שהשמיע רצון התפרשה בעיקר עם עשייה עיתונאית טובה אולם מאז השתנו כמה דברים.
רצון קיבל תנופה תקשורתית ותוכנית ("בטריבונה") ואף הגדיל לעשות שהפך את שרף מאויב לאוהב. "בטריבונה" היא ספינת הדגל של עיתונאי הספורט הבכירים אולם, במקום ליצור טלוויזיה איכותית בשם כל יושבי הפאנל, מנצל רצון את הבמה לטובת חיצי ביקורת חוזרים ונשנים על מאמן הנבחרת הנוכחי גרנט.
ביקורת בונה כזו שמשרתת את הציבור היא ערך עליון בתפקיד העיתונאי, אך כאשר היא הופכת לאובססיבית , היא משחירה את דמות העיתונאי ומאדירה את מושא הביקורת. רצון בצדק טוען שגרנט הוא ערמומי ויודע להשתמש היטב בתקשורת ההמונים, אז למה הוא משחק לידיים שלו?לא ברור.
גרנט מצידו עומד בכבוד מול יריבותיו ולנוכח הסיכויים להגיע למונדיאל הוא יכול להרשות לעצמו להדוף את הביקורת בלי כל תגובה מילולית מצידו. אולם מביני הכדורגל שרצון נמנה עליהם, רואים נבחרת ישראלית בלי תוואי משחק מוגדר ועם המון אופי ומכאן גם נובעת חלק מן הביקורת.
השאלה היא איך מסתכלים על הדברים, אם מבחן התוצאה קובע, והוא לרוב אכן הגורם המכריע - גרנט מנצח בגדול. אם מספר הנקודות לא מסמל על הצלחה בעיניו של רצון הרי שהאחרון צריך לבחון מחדש את טיעוניו לאור יחסי הכוחות המורים בבהירות על נחיתות הנבחרת בהשוואה ליריבותיה.
גם במבחן הציפייה מהנבחרת טרם הקמפיין הנוכחי גרנט עומד בכבוד שכן התחזיות מכיוון הפרשנים שידרו כישלון חרוץ. גם אם העובדות הללו נכונות, רצון לא מתרשם וממשיך בביקורת(חלקה לגיטימית) ומחפש צידוקים חיצוניים להפללתו של גרנט באשמת חוסר שיטת משחק.
בטורו האישי בעיתון מעריב (כל סופ"ש) נוהג רצון דרך קבע להקדיש פסקה בעניינו של גרנט. בדרך כלל מלווה הפסקה במעלליו של גרנט בארץ ובעולם כשטון ציני ורדיפה עיקשת לא נעלמות מעיניו של הקורא הסביר.
המאמנים ובעלי הקבוצות הפכו גם כן למטרה עבור רצון. לוני הרציקוביץ', יעקב שחר ועוד רבים נקטלים בזה אחר זה על דרך התנהלותם מול שחקני הכדורגל.
על פניו נראה רצון כשליח העיתונות המודרנית , זו שעומדת מול בעלי הממון איתנה ומגנה על האזרח הקטן. אולם כנראה ששכחו שם שכדורגלני ישראל הם לא בדיוק האזרח הקטן , יתרה מזאת, יחסית לגילם הצעיר הם נמנים (גם אבי) על העשירון העליון ולכן גם הם ראויים לביקורת על רמת הכדורגל בארץ המתחילה במגרש ונגמרת ביציעים (או "בטריבונה").
רצון באופן רצוף יוצר דיכוטומיה בין השחקנים לצוות המקצועי ומפעיל את החוש הביקורתי רק על האחרונים. יחסו המחניף של רצון לשחקני הכדורגל על במת "הטריבונה" מלווה בהשוואות מרחיקות לכת עם שחקני הליגה האיטלקית ("פריצה סטייל מאלדיני" ועוד רבים). במת "הטריבונה" הפכה לזירת ניגוח של עסקנים\מאמנים וצוות מקצועי ולחממה עבור הכדורגלן הישראלי.
רצון נוטה בדרך כלל לצדד בשחקנים ולתקוף את הבעלים. כך נקט בפרשת נימני כאשר מירב הביקורת הופנתה לכיוונו של לוני הרציקוביץ' וכך גם בפרשת אייל ברקוביץ' שקיבל יחס אוהד מצידו של המנחה לעומת קיטונות הביקורת כלפי יעקב שחר. אי חזרתו של ברקוביץ' למכבי חיפה הביאה את רצון לשיאים חדשים: מעבר להפניית ביקורת לגיטימית (בכל זאת השחקן הטוב בכל הזמנים בעיני רבים) רצון ניסה ליצור דה לגיטימציה למהלך. בטורו האישי ביקר רצון את אוהדי מכבי חיפה שלא התקוממו נגד המהלך כפי שעשו אוהדי מכבי ת"א בפרשת נימני (מחאה אלימה).
על פניו נראה שרצון התכוון ליציאה מאדישות והתקוממות כנגד הבעלים שרצון לא מסמפט. אולם, מתוקף ההשוואה שניתנה הוסגר רצונו הסמוי של רצון. יתכן כי גם לוני וגם שחר טעו - ימים יגידו, אולם רצון שרואה בעצמו מגה פרשן, כבר חרץ את גורל ההיסטוריה (להזכירו, גם פרשנים טועים).
על כתפיו של העיתונאי מוטלת אחריות רבה שכן הוא מקבל את הבמה להציג את דבר השיח הציבורי. העיתונאי מתפקידו לחשוף, לבקר, לתת ביטוי למגוון הקולות ולא להשתמש בכוח הניתן לו כדי לקדם אינטרסים ארגוניים, מסחריים או עצמיים. העיתונות לעולם לא תהיה אובייקטיבית במלואה אך מן הראוי שהאינטרס האישי לא יחול עליה. רצון כעיתונאי בכיר ודמות ציבורית חשוף גם הוא לביקורת שכן, בשנים האחרונות הפך משגרירם של אוהדי הכדורגל בארץ לשגריר של עצמו .
הבהרה: הכותב איננו עיתונאי פעיל ואינו מכיר או פגש את מר רצון או את המוזכרים במאמר (לרבות גרנט). זוהי דעה אישית טהורה שמטרתה לבחון את תפקיד העיתונאי כדמות ציבורית. אין מדובר בדעת האתר, אלא בדעתו האישית של הכותב.
כדורגל עולמי
